למי שתוהה אם אני חיה, אז בערך.
חשבתי שאחרי הפסקה כזו ארוכה אני צריכה לכתוב משהו ממש מיוחד בשביל לחזור, אבל בחיים, כמו בחיים, אפשר להזדקן בהמתנה. לכן החלטתי פשוט לכתוב, ולקוות שתוך כדי אשוב לעצמי.
אז למי שזוכר, או קרא ותהה, היו לי תוכניות לגבי הפיכה של חלק מהתחביב שלי לכדי יצירה בעלת משמעות גדולה יותר. בנתיים גיליתי שהדברים האלה לוקחים הרבה זמן ואני מבשילה לאט כמו עגבניה עקשנית. לצד תשוקה בוערת ליצור דברים שאפשר למשש ולהרבות יופי בעולם (בניגוד ללטפל בסבל, שבהם אני עוסקת במקצוע הראשון שלי) יש חששות, התלבטויות וכל מיני קונפליקטים פנימיים. עד עכשיו חשבתי שעדיף לי לחזור לכתוב כשאפתור אותם, אבל מכיוון שאני מתחילה להרגיש שזה אף פעם לא יקרה (חהחה) אני משתפת אתכם במחשבותיי, ומקווה שלא תשפטוני מדי.
כשרק התחלתי לתפור, או חזרתי, אם מחשיבים את האהבות של הילדה שהיתי, שמחתי כל כך. הרגשתי שמצאתי את שחיפשה נפשי וכעת שאנו ביחד הכול יהיה בסדר. עם הזמן התשוקה החלה לתפוס חלקים גדולים יותר מחיי ומזמני הפנוי והסביבה החלה לתהות מה נסגר איתי. ואני, כשלוחצים עלי אני ממש נכנסת לקומה. ועכשיו אני כבר לא יודעת מה רציתי ולמה..
אני יודעת שאני מעצבת כל הזמן. עוד לפני שידעתי איך להרכיב בגד, ידעתי איך הוא יראה, ולא חששתי להתנסות. אני משתעממת לתפור ע"פ גזרות מוכנות ולרוב משתמשת בהן כדי ליצור דברים אחרים שיש לי בראש. כשהתחלתי ללמד את עצמי לתפור, עשיתי את זה בשביל להבין את השפה ולעצב. עכשיו אני מאוהבת בתפירה עצמה, ומוצאת את עצמי מתרחבת וצוללת לתוך תחומים נוספים של עבודות יד. אני לומדת תפירה עלית, חייטות, תדמיתנות, דיגום חופשי, ומקביל משחזרת עם הידיים שלי פעולות של רקמה וסריגה שהכירו בילדות, ועושה שמיכות וכריות לבית. אם כשרק התחלתי להבין בעולם הזה בעיקר התעניינתי בצורות מחמיאות וגזירה, אז עם היכרותי ההולכת וגדלה עם עולם בדים, גדלה אהבתי לטקסטיל ולאיכות, ואני מתמלאת הערכה ומעין רעב כלפי כל דבר שקשור למלאכות יד שהולכות ונעלמות מן העולם. אספתי ספריה ענקית בבית ואני מצילה ממוות מכונות תפירה ישנות. אני רוצה לדעת הכול ולדאוג שגם בנותיי, ואולי גם בניי העתידיים יקבלו את זה בירושה, וידעו איך הדברים נוצרים ולא רק היכן קונים. שידעו ויאהבו לעשות. will love to make
האם אני לבד? או שאולי יש כאן עוד אנשים שמטרידים את עצמם במחשבות דומות?
מעבר לזה, הולכת וגוברת מודעותי להשפעות הסביבתיות של תעשיית האופנה, לצרכות הלא בריאה שזו מולידה ולאופן שבו בחוסר הרצון שלנו לדעת היכן וכיצד מיוצרים הבגדים שלנו, ומה קורה עם כל העודפים, אנחנו תורמים לסבל אנושי ולפגיעה באיכות הסביבה. הייתי רוצה לייצור אחרת, בצורה אחראית ומודעת, ועכשיו ברור לי שלוקח זמן להבין איך עושים את זה.
.....
בכל מקרה,
בנתיים אני אשתף אתכם בפירות הנאתי, מבין האחרונים. החצאית הזו, שזה הדגם הראשון שלה בעצם, היתה לי בראש כבר כמה זמן וזה כנראה בגלל שלראשונה אני מרגישה שאני מתחברת לאריגים משובצים. הם כמובן מעולם לא הלכו לשום מקום, אבל לא היו מעניינים מספיק בשבילי בכמה מהעשורים האחרונים.
ההשראה שלי באה משנות ה50 וחצאיות המידי הנשיות של התקופה, אך כפי שאתם רואים בפוסט הזה, אפשר בקלות להפוך אותה לפריט משנות ה70, הכול עניין של נעליים, או מגפיים במקרה הזה. כמובן שאני גרועה בלתכנן סשנים, בד"כ אנחנו פשוט חוטפים מצלמה בדרך לאנשהו. אח"כ חשבתי שצעיף ארוך וחום היה מתאים פה יופי.
המגפיים וינטאז'. אחרי הפוסט עשיתי להן פוליש ועכשיו הן נראות חדשות. damn it, אני שונאת כשזה קורה )
מקווה שהחפירות שלי לא הפריעו לכם להעריך את החצאית. או להפך, שהחצאית לא גרעה מעומק הדיון פה..
מחכה לשמוע אתכם.
הולכת לישון ומחר יום חדש. אולי נתפור (או נפתור) משהו?
מ.